"כי אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (שם, מ"ד).

"ועוד אתה למד מן התורה וכל ישראל ושאול ודוד וכל מלכי ישראל, שהיו עושין מלחמה עם פלשתים ועם אדום ובני עמון ומואב, היו עומדים עמהם במלחמה כמה ימים וכמה חדשים, שכך כתיב (שמואל א' י"ז, ט"ז) ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, וכתיב (מלכים א' י"א, ט"ז) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל הצבא, והיו אויביהם מקיפים אותם מכל סביבות, והיו ישראל מזוינין בכלי זין ועושין מלחמה בין בחול ובין בשבת. למה, לפי שאם אין עושין מלחמה בשבת, היו אומות העולם באין והורגין אותן בשעה אחת" (תרביץ, שנה ב', ספר ד', עמ' 403).

ו"לא נתן הקב"ה מצוות, להרוג את ישראל בשביל מצוות, אלא תורה [ה] ומצוות חיים הם לישראל" (פרקוי בן באבוי, שם).

"לא שמאי חידש את ההלכה הזאת - "עד רדתה אפילו בשבת" - אלא בית דין צבאי חדש הלכה זה ולא בית דין רגיל הנוהג לפי פרוצדורה משפטית מלאה, אלא בית דין שדה שעשה זאת בלי פרוצדורה מלאה - שמתתיהו ורעיו בהרכיבם בית דין שדה פסקו את ההלכה ההיסטורית החשובה שמותר להלחם ביום השבת" (הרב ש. גורן, תחוקה צבאית עפ"י התורה, "בנתיב" גל' ו', אדר תש"י).

"ובעיר הסמוכה לספר - אפילו באו על עסקי תבן וקש יוצאי עליהם בכלי זינן ומחללין עליהם את השבת",

"ויצום ללכת בדרכי גויי הארץ וגו', להעבירם מחוקות אלקים ולשנות את דרכם, וכל איש אשר ימרה את פי המלך יומת" (פרק א', מ"ד).

"בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה, יהרג ואל יעבור" (סנהדרין ע"ד, א),

"ורבים מבני ישראל דבקו בתורת ה', ויבחרו את המות משקץ את נפשם ומחלל את ברית ה' וימותו" (שם, ס'),

"לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל" (שם, לו).

"ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות העיר לעשות את השבת, ויודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם בשבת, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל את השבת" (ו' יב-יג) -

"כי באמת לא היה שם לא דין פקוח-נפש ולא דין מלחמה, וגם אילו היה זה בחול - לא היה שם מקום לא להקהל ולא לעמוד על נפשם. כל הדבר הריהו עדיין רק ככל שעת השמד ממושלי הארץ, אשר לא היה בידם כי אם למסור נפשם על קדושת-השם או לברוח מהארץ. כי אמנם המעשה הזה היה עוד בטרם עלה על דעתם כי יוכלו להתאחד ולעמוד בקשר מלחמה עם היונים, ובימים ההם נסו רק כבודדים מתחבאים עד אשר תעבור חמת המציק. [ט]

בני יהודה בימים שלפני זה כבר היו מימים רבים תחת יד הפרסים, ואחר זה תחת ידי היונים, והם עצמם לא היה להם לא צבא-לוחמים ולא כלי-קרב, וגם לא ידעו דבר-מלחמה.

ויותר מזה, כי גם בפנים הארץ הייתה אז יד בני יהודה עצמם באחיהם, כי המתיונים נשאו ראש, וגם הכהן הגדול היה אז מהם, והם כרתו ברית עם היונים, עם אנטיוכוס-אפיפנוס, לקרוא שמד על כל שומרי-תורה-ומצוה ולהכריח את ישראל להיות ככל הגויים.

ועל כן לא מצאו כל אנשי-חיל את ידיהם, בהיותם נרדפים גם מבחוץ גם מבפנים - ולא עלה עוד על דעתם כי יוכלו להתחבר יחד ולקרוא מלחמה על היונים והיהודים-המתיונים יחד, אשר כל הארץ בידם.

הם נסו איש לעברו, להתחבא עד יעבור זעם, ויהיו נוהרים בהרים ויבואו במערות ובמנהרות, וכאשר השיגה אותם גם שם יד אויב, ראו את המות עין בעין ויהי לפניהם רק, או לתת ידם אל עובדי עבודה זרה ולכרוע לבעל, או למות מות-ישרים על קדוש-השם.

ועל כן אחרי אשר לא רצו לחטוא בנפשם, ולהתקומם נגד היונים במתי מספר אשר היו במערה בודדים בלא כלי נשק - לא עלה על דעתם, לא רצו לחלל את השבת גם בדבר היותר קל באין תועלת, ויאמרו תמות נפשם מות ישרים. - - -

ואין כאן עניין כלל לא לדין פקוח-נפשות, וגם לא לדין מלחמה-בשבת, אשר לא הייתה אז עוד ולא יכלה להיות. [י] ובכל הדברים האלה אין זכר שם עוד ממלחמה.

- - - עתה ראו מתתיהו ובניו כי אין דרך כי אם להקהל ולעמוד על נפשם - עתה ראו והכירו כי אין דרך כי אם אשר במתי מעט יאחזו בחרב נקם ברית, ולצאת מימי שמד לימי-משיבי-מלחמה.

וזהו הנאמר שם: "ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד. ויאמרו איש אל אחיו, אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התייצב לפני הגויים בעד נפשנו ותורתנו עוד מעט והשמידונו, ויועצו כולם ביום ההוא לאמור: אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (חשמונאים א', ב', מב-מד).

ומבואר ומפורש שאז באמת החליטו שני דברים יחד. החליטו ראשונה - לצאת מכלל דרך של ימי-שמד ולהתיצב על דרך-של-מלחמה, להתקשר יחד ולעמוד על נפשם - - - ואחרי שהחליטו כן נתחזק לבבם ונועצו כי יוכלו לעשות כך גם ביום השבת, לפי שאף שהנם עוד מתי מספר מפוזרים ומפורדים, הנה בכל זאת הוא דבר-מלחמה ויש תקוה לאחריתם, וכי בכל האופנים עליהם לעשות ביכולתם, כי כך דרכה של מלחמה להגיע את האויב ולהחלישו כי ישלם גם נפש תחת נפש - "ולא נמות כגוע אחינו במערות". ומאז התנהגו באמת ככל דין-מלחמה וככל דין-פיקוח-נפשות".

שב"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" -

"יוצאים עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהם את השבת".